לאה גולדברג כתבה:
"למדני, אלוהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל."
יותר מכל למדתי בחודשים האחרונים על משמעותה של החירות.
רציתי בתום של ילדה, שהחירות תלמד אותי להתפנק ולנוח. חירות מוטת טוב ולמדתי שהיא עומדת לצידנו גם כשאנחנו מתאבלים ומסרבים לנחמה. גיליתי שמותר ואפשר להתאבל ולבכות ובעצם שהבכי בוכה את עצמו, כל זמן שלא מפריעים לו. גיליתי שהכלים הנפלאים שלנו לבריאת מציאות, מתאימים בדיוק בזמן הנכון וכנראה לא רגע לפני שאנחנו מוכנים להפסיק לבכות ולצאת מ"מצרים".
גיליתי את החירות להתייאש.
אני? איך אפשר?
גיליתי את החירות לסרב לעזרה וגם גיליתי את החירות להסכים לקבל אותה. חירויות שלא התכוונתי לחקור ולא חשבתי שאחקור אי פעם. למה? כי אני יודעת ממזמן שהכל לטובה, כי התרגלתי לומר: "הכל בסדר" גם כשלא הרגשתי כך בכלל, כי אני יודעת שעוד רגע יהיה טוב ושאפילו עכשיו כמובן- כבר טוב, כי אני יוצרת מציאות מופלאה... אז איך זה שאני מסרבת להתנחם ואיך זה שאני בוכה ומותשת כל כך ומה עם החירות לנשום?
"למדני, אלוהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל."
יותר מכל למדתי בחודשים האחרונים על משמעותה של החירות.
רציתי בתום של ילדה, שהחירות תלמד אותי להתפנק ולנוח. חירות מוטת טוב ולמדתי שהיא עומדת לצידנו גם כשאנחנו מתאבלים ומסרבים לנחמה. גיליתי שמותר ואפשר להתאבל ולבכות ובעצם שהבכי בוכה את עצמו, כל זמן שלא מפריעים לו. גיליתי שהכלים הנפלאים שלנו לבריאת מציאות, מתאימים בדיוק בזמן הנכון וכנראה לא רגע לפני שאנחנו מוכנים להפסיק לבכות ולצאת מ"מצרים".
גיליתי את החירות להתייאש.
אני? איך אפשר?
גיליתי את החירות לסרב לעזרה וגם גיליתי את החירות להסכים לקבל אותה. חירויות שלא התכוונתי לחקור ולא חשבתי שאחקור אי פעם. למה? כי אני יודעת ממזמן שהכל לטובה, כי התרגלתי לומר: "הכל בסדר" גם כשלא הרגשתי כך בכלל, כי אני יודעת שעוד רגע יהיה טוב ושאפילו עכשיו כמובן- כבר טוב, כי אני יוצרת מציאות מופלאה... אז איך זה שאני מסרבת להתנחם ואיך זה שאני בוכה ומותשת כל כך ומה עם החירות לנשום?
ממרחק של חודש מאותם ימים של חשכה, אני יכולה לומר שהחירות להיות עד הסוף במה שאנחנו -היא חירות מופלאה...
למדתי את משמעותה של התמונה הפנימית המשתנה ומשנה את חוויית חיינו מבלי שהחוץ בהכרח משתנה. הרחבתי את יכולת החמלה שלי כלפי אלו ששרויים בעצב או כאב גדול עד שנראה שהם טובעים בו...למדתי שיש לי חברות נפלאות, שרואות אותי. "איך הן מצליחות?" שאלתי, מודעת לאתגרי חייהן, מתפלאת ותוהה אם אני ראויה ואיך הן מוצאות בעצמן כוח ופניות, לשאול לשלומי ולהכיל את האילמות או הבכי שהתשובה גוררת..."
אני מודה על הימים ההם, בהם הייתי הגדולה שאני, ב-אבלי. אני מודה על הימים הללו בהם אני צועדת בזהירות בתוך ים סוף החצוי, מתנדנדת באמונתי וצועדת, כי גם הצעדים צועדים את עצמם. האדמה עלייה אני צועדת חלקלקה ויש בה פיתולים מפתיעים. קול הדהירה המתקרב מהדהד באזני ובכל זאת, אני לוקחת את החירות לנוח, לקרוא, לישון. שוב ושוב אני מגלה שהחזון נשאר אותו חזון - רק המחוייבות הפנימית שלי השתנתה - את חזון השבט החדש של האנשים המודעים, אני מוכנה להניע, רק מתוך מקום של אדם משוחרר. עבדות לחזון, מצערת בעיני כמו, חיים ללא חזון....
במרכז הנתיב שפתחה בפני הרוח הגדולה, צועדת אני. לא החזון הוא שצועד את צעדי.
אני לוקחת את החירות להיות בעלת הבית שלי; לקבל את עצמי כמו שאני בסבלנות ובאופן פרדוקסאלי, גם כשאני לא מקבלת את עצמי. לוקחת את החירות להיות שוב תמימה ותוהה כמו הילדה שאני. מודה לחירות שלימדה אותי להבחין, בריבוי פניה.
האם זיהיתם את פניה הרבים של החירות? האם הרגשתם שזו בחירתכם להיות שם או כאן? איך אתם מתייחסים לתקופות שבהן הכל נראה חסר סיכוי או משמעות? אילו חירויות אתם מתרגלים?
למדתי את משמעותה של התמונה הפנימית המשתנה ומשנה את חוויית חיינו מבלי שהחוץ בהכרח משתנה. הרחבתי את יכולת החמלה שלי כלפי אלו ששרויים בעצב או כאב גדול עד שנראה שהם טובעים בו...למדתי שיש לי חברות נפלאות, שרואות אותי. "איך הן מצליחות?" שאלתי, מודעת לאתגרי חייהן, מתפלאת ותוהה אם אני ראויה ואיך הן מוצאות בעצמן כוח ופניות, לשאול לשלומי ולהכיל את האילמות או הבכי שהתשובה גוררת..."
אני מודה על הימים ההם, בהם הייתי הגדולה שאני, ב-אבלי. אני מודה על הימים הללו בהם אני צועדת בזהירות בתוך ים סוף החצוי, מתנדנדת באמונתי וצועדת, כי גם הצעדים צועדים את עצמם. האדמה עלייה אני צועדת חלקלקה ויש בה פיתולים מפתיעים. קול הדהירה המתקרב מהדהד באזני ובכל זאת, אני לוקחת את החירות לנוח, לקרוא, לישון. שוב ושוב אני מגלה שהחזון נשאר אותו חזון - רק המחוייבות הפנימית שלי השתנתה - את חזון השבט החדש של האנשים המודעים, אני מוכנה להניע, רק מתוך מקום של אדם משוחרר. עבדות לחזון, מצערת בעיני כמו, חיים ללא חזון....
במרכז הנתיב שפתחה בפני הרוח הגדולה, צועדת אני. לא החזון הוא שצועד את צעדי.
אני לוקחת את החירות להיות בעלת הבית שלי; לקבל את עצמי כמו שאני בסבלנות ובאופן פרדוקסאלי, גם כשאני לא מקבלת את עצמי. לוקחת את החירות להיות שוב תמימה ותוהה כמו הילדה שאני. מודה לחירות שלימדה אותי להבחין, בריבוי פניה.
האם זיהיתם את פניה הרבים של החירות? האם הרגשתם שזו בחירתכם להיות שם או כאן? איך אתם מתייחסים לתקופות שבהן הכל נראה חסר סיכוי או משמעות? אילו חירויות אתם מתרגלים?
מצרפת סרטון יוטיוב חביב שחוגג את החירות ליצור- קיבלתי ואהבתי - חג חירות שמח
ברכות לימים של חסד וחירות להיות מי שאנחנו.
מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה ולשמור על קשר
נירית שפירא
מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה ולשמור על קשר
נירית שפירא
RSS Feed
