מה שלי... מה שלה

הילדים בבית ספר... יום ראשון. דניאל נכנסת למרחב חדש.
אני רואה אותה עומדת באמצע החדר וילדים טסים מכל הכיוונים,
כמו קפואה בליבו של הוריקן. בדאגה קלה (כי אני יודעת שזה מיותר),
אני מניחה עצמי במרחב סמוך.
רק בשביל ההרגשה של.. (נו טוב, שלי). עבר.
בסוף היום אני שואלת: איך היה והיא עונה: כיף.
אני שואלת מה עשית? והיא אומרת: כלום.
עם מי שיחקת: עם אף אחד.
אז איזה כיף היה? אני שואלת והיא מושכת בכתפיים כאילו אין סתירה.
אני כבר יודעת שאני מספרת סיפור לעצמי,
אולי על הצרכים שלה בחברויות ובתקשורת
(כי לי היו צרכים שכאלו ולא תמיד ידעתי איך יוצרים קשר),
אולי על הצורך שלה בביטחון עצמי
(כי לי היה מאוד למרות שהכול נראה ממש בסדר).

אני דואגת (למרות שכמו קודם- אני יודעת שרק המחשבה על הדברים היא שמדאיגה,
הדברים עצמם הם בדיוק מה שהם אבל...).
הכול בסדר, אני משננת. הכול בסדר.  הילדה עצמאית. את עצמאית. הכול בסדר.
רגע ומה עם לתקן אותה? לסדר אותה? לפרמט ולעצב מחדש לפי.... לפי מה?
לפי מה שאני מאמינה שנכון. יו. זו התפתחות רוחנית, זו? טוב. מזל שתפסתי את עצמי בזמן.
מחר לא נשארת בבית הספר.
כן מדברת עם החונכת ומבקשת שתתמוך בתקשורת, אם דניאל רוצה. שולחת לה מחשבות של אמון.
שולחת לי מחשבות של אמון וסוחבת איתי את הספר של ביירון קייטי: "לאהוב את מה שיש"
רק לייתר ביטחון אם פתאום אמצא עצמי דואגת ולא יתאים לי לדאוג.
ועל פרמוט ותכנות וחידוש... על זה אכתוב בפעם אחרת.
אפשר. בתנאי שאנחנו מבקשים בזה לטובתנו הנעלה ושגם הרוח הגדולה מאמינה שהגיע הרגע.  עוד נחזור גם לדניאל

---