3/10/18 פתיחת דרך לביטחון באינטואיציה וחיבור לתודעה אוניברסלית

 השיתוף הראשוני נעשה דרך נושא האשמה כאשר שמותנו מונחים על לוח שזו כותרתו ועליו כרטיסי וורטקס מחוללי ריפוי, (פיתוח של דר' ג'ף לוין יוצר טכניקת איזון חיים). במקביל נשלפות מילים מנחות, מתוך הקלפים של "פשוט לאהוב": יצירה, פתיחות, בטחון, יציקות גבס, זרימה, עוצמה, התחשבנות, נתינה, שובבות, שליטה.
אנחנו מעלים אשמות (איש איש את אלו שלו) ובודקים איך הן מתכתבות עם המילים שעלו.

התהליך שנבחר לערב זה הוא תהליך הגשמה של ברכות הרוח. בבדיקת השריר נבחרות הברכות: אינטואיציה, בטיחות, תודעה אוניברסלית.
אנחנו מתרגמות זאת לברכה שנעבוד בביטחון עם האינטואיציה שלנו ונתחבר לתודעה האוניברסלית, אל המקום שכולנו אחד בו, לנקודת המבט הגבוהה ביותר.
עולות החסימות הראשונות: פחד ממיים (אפשר שמסמל פחד מרגשות ומזרימה), תסכול מיני (אפשר שמתייחס גם לפחד לעוף על החיים, פחד משיא, קושי עם העוצמה שמתבטאת במיניות) ופחד מלהחליט החלטות.
במרכז מתאזנת שמייצגת את הקבוצה. אנחנו מתבוננים ברגשות שעלו ומבינים שאומרים לנו שהפחד להרגיש והפחד לעוף על החיים, מקשה עלינו להחליט, משהה החלטות ובעיקר מעכב הגשמה, מונע אורגזמה, שיא.... תחום החיים לאיזון זה הוא: דרך חיים. שלא יהיו ספקות כשאנחנו מעוכבים מלהחליט בגלל פחדים החיים מעוכבים גם הם.
יוצאים למסע בזמן: 1846 המתאזנת היא גבר בן 25-30, ביחד עם 2 גברים צעירים ממנו, יצאה להרפתקה, לדרך לא ידועה, לגלות עולמות חדשים. הם נמצאים על ספינה בלב ים, ללא רקע בספנות. הים סוער, פחד לטבוע. הגיבור/ה שלנו אחראית להרפתקה. היא ה"מבוגר האחראי" וכרגע הסערה מתעצמת והיא חוששת שבגללה יטבעו ומרגישה אשמה על שגררה אותם איתה. הגלים עולים. הרוח חזקה והיא מתעייפת מהמאבק ומרפה. "אני משחררת שליטה. אין לי אפשרות להתמודד עם איתני הטבע. מה שיהיה זה מה שצריך לקרות". באופן מוזר איתני הטבע מגיבים לתהליך הפנימי. כשהמאבק פוסק וההרפתקן מתמסר למה שמתרחש, הרוח נרגעת והשלושה ניצלים. הגברים מתחבקים.

אנחנו ממשיכים בהפלגה אל הרגע המשמעותי הבא: הספינה מפליגה מבלי לדעת לאן, האוכל בספינה נגמר ואין להם מושג מה יאכלו. הם מחכים לנס. הנס הראשון שמתרחש הוא גשם שיורד ומאפשר להם לשתות את מיימיו. אח"כ הספינה נושאת את עצמה על הגלים כשהחברים מותשים מרעב. ההנחיה היא לבקש עזרה מהנשמה. ברגע שנעשה החיבור מתגלה חוף באופק והספינה מגיעה אליו. שלושה יורדים אל החוף, אוכלים כל דבר שנמצא שם, מודים, רוקדים ובונים במקום את ביתם.
מתקבל המסר: "העיזו יותר, חיו את החיים, פירצו את הגבולות, תתחברו לחיים".
ראינו שבכל פעם ששוחרר המאבק, שוחרר הנסיון לשלוט במציאות (שוחררה ההתנגדות), נס התרחש, הסערה פסקה, החוף הופיע.
אנחנו בוחרים יחד, מתוך שיעור החיים ההם אל החיים האלו:
אני בוחר/ת לאפשר לניסים להופיע בחיי.
אני משחרר/ת את הפחדים ואת ההתנגדויות.
אני משחרר/ת את הניסיון לשלוט בסערה.
אני משחרר/ת את דרמת השליטה והשתלטנות.
אני משחרר/ת את הצורך ואת הרצון לשלוט בכל מצב.
בוחר/ת לשלוט במחשבות וברגשות (במקום שאלו ישלטו בי) ומעבר לזה, בוחר/ת להתמסר.
אני מקבל/ת- התמסרות, מאפשר/ת ליקום להוביל. רואה שכשאני משחרר/ת הכל זורם
אנחנו נעים שנה קדימה בזמן- חוויה של מציאות מיטבית. זרימה חדשה בתוך החיים.
היא רואה עצמה משילה יציקות גבס (כן, זו הייתה המילה ששלפה בתחילת הערב והתייחסה לכל שלקחנו מהמורשת התרבותית והמשפחתית ומחיינו, שלא מאפשר חופש תנועה. אלו הקבעונות המחשבתיים והרגשיים)
המילים שנשלפו בהתחלה מככבות שוב: "אני מרגישה ביטחון, מאפשרת לעוצמה שלי להתבטא בשובבות, נמצאת בזרימה, אומרת כן לחיים, הכל אפשרי! לשחרר, לשחרר, לשחרר!!"
אנחנו שואלות איך הגיעה לחוויה הזו. מה עשתה כדי להיות שם עוד שנה. נראה שהסכימה למסור את הדרמה שהיא מתמודדת איתה, למומחה. המהלך אפשר לנקודת המבט להתרחב, לכסף להגיע, למרחב הרגשי להתפנות, למפגשים חדשים להתרחש, לזוגיות חדשה ונפלאה להגיע לחיים... "אני חיה, אני נושמת. אני מכירה בכך שיש לי יכולות ריפוי ושזה הייעוד שלי. מתחילה לעזור לאנשים, מאוחר אבל זה בסדר (אז מה אם עברתי את מחצית המאה)".
אנחנו מאפשרים לחיוניות של הדמות העשירה והמלאה והחיה כל כך, להתחבר אל תאי הגוף כאן ועכשיו "ביחד איתה תסכימי לשמוע את הלחישה של הרוח. איך את מרגישה עכשיו?"
 "אני מרגישה את זרימת הדם".
משימה לבית. במשך שבועיים לפני שנרדמת, "ליבשי" את הדמות של עוד שנה ותני לה להפעים את הדם שלך עכשיו. מה עוד? ללכת לעיסוי, לפחות פעם בשבוע ואולי יותר, להניע את הדם, לחזק תנועה."
סיכום: לפנינו כוהנת גדולה, שעובדת נפלא עם התודעה. כשהייתה במרחב הפחד, הצטמצמה הדרך ונפגעה הבריאות. התמונה משתנה ודרך החיים נפתחת ומשמחת, כשהיא בוחרת לצאת להרפתקה (גם אם היעד לא לגמרי ידוע וגם אם לאחרים זה נראה לא אחראי ואולי אפילו מטופש) ומסכימה לעוף על החיים, "לחוות אורגזמות" וליהנות מהמתנה שהיא/שאנחנו ומהמתנות שתקבל(נקבל).
החסימה שפתחנו עכשיו ישבה על הגוף הרוחני ואנחנו מסכמים שלב זה, בהבנה שכשאנחנו בוטחים באינטואיציה ומתחברים לתודעה האוניברסלית, מתחזקת היכולת שלנו לחולל מתוך מציאות מייטיבה, מציאות מייטיבה.
זה נעשה.
תודה
המפגש ממשיך ועכשיו אנחנו פותחים חסימה בגוף הרגשי.
עולות החסימות: דחוף, העצמה עצמית, חזון.
בסשן הקודם יצאנו לדרך ועכשיו אומרים לנו להתבונן סביב. המציאות מעמידה אותנו, לא פעם, במצבים בהולים, דחופים, דרמות, תגובתיות... כשאנחנו בתוך הסערה הזו ללא העצמה עצמית וחזון, אנחנו עלולים בטעות להיבלע  בסערה, להתערבב בדחיפות ובבהילות חלילה, לטבוע.
המתאזן מגיע הפעם ל 1836. חקלאי בכפר בתקופת בצורת. רעב, פחד, כעס, הסביבה מאשימה אותו על שהוא אוחז בתבואה שלו ולא נותן לאחרים. מאבק על שדה התבואה גורם לכך שנרצח בדקירות סכין, בבטן.
אנחנו חוזרים לתקופה שלפני הרצח ומבקשים שיעצים עצמו. כשהוא עושה זאת מתקבלת בהירות: עלי לחלק את התבואה שלי לרעבים. לתת מהשפע שלי לאחרים.
בעקבות הנתינה, הכעס של הסביבה פוחת. אך עדיין יש כעס, התחשבנות, הנתינה לא מספיקה.
למה הם עדיין כועסים? " כי יש לנו היסטוריה..."
הוא מונחה להתחבר שוב לעוצמה האישית ולחזון. הפעם רואה עצמו מחלק גם את הבית.
איך זה מרגיש: חזק, שקט. הכעס נעלם.
אנחנו ניגשים לסיכום: אני בוחר/ת לתת..... זה יפה ולא שלם.
רק כשהסכים גם לקבל. נחה הרוח....  אני בוחר/ת לתת. אני בוחר/ת לקבל.
אני מנהל מערכת יחסים שיש בה נתינה וקבלה.
החזון שמאפשר חיים הוא חזון לכל האנשים מסביב ולא רק עבורו (עבורנו). העצמה עצמית וחזון נחוצים על מנת לחיות את החיים שאנחנו בוחרים.
אני משחרר/ת  ציפיות מאחרים שיהיו הם המושלמים, הנכונים...
אני משחרר/ת את הצורך להתנגד, להתגונן...
אני משחרר/ת התנגדות לשיתוף פעולה.
אני משחרר/ת כעס על עצמי.
אני משחרר/ת דאגות.
ברגע ששחרר, נתן מה שיש לו, הכל נמחק, "ההיסטוריה נקייה", מתאפשרים חיים של שיתוף פעולה.
אני מקבל- חיים, שגשוג.
תרגיש את השגשוג עכשיו בתאים של הגוף.
מרגיש.

שאלה: מה יאפשר לי לחיות בהרמוניה של נתינה וקבלה, לשתף פעולה עם החיים, לחיות יותר?
איזון שלישי:
לוח חדש של כרטיסי וורטקס - הפעם איזון של מערכת אנדוקרינית ועליה החסמים: כפוף ל...ופחד להחליט החלטות.
תחום חיים- תמיכה בעצמי ובאחרים.
החסם- למה אני כפוף שלא מאפשר להחליט החלטות ולא מאפשר לי לתמוך בעצמי או באחרים?
הפעם עולים הדים מהיושבים סביב. "אני כפופה לרצון של אחרים ממני עד שאני לא שמה לב מה אני עצמי רוצה", "אני בוחרת ליצור יותר, למצוא מקום שבו הכישורים שלי באים לידי ביטוי",
" אני דווקא בחרתי בעצמי אבל זה מעורר התנגדות אצל הסביבה כי הם לא מקבלים את השירות שהתרגלו אליו. הם מתנגדים, כועסים, בגללם אני לא יכולה..." אנחנו מתעכבים על האמירה הזו. האם באמת הם האשמים? הם מונעים ממני לחיות את החיים שאני רוצה?
המילה שהוציאה בתחילת המפגש הייתה, זרימה. עולה תמונה של מיים זורמים בנחל. יש בנחל ענפים ואבנים אבל המים לא מתלוננים, הם מוצאים דרך לזרום בנינוחות ושמחה סביב האבנים והענפים. הטבע מאפשר הרמוניה וכך גם התודעה האוניברסלית. עכשיו היי מיים. זירמי עם וסביב ההתנגדות. היי מיים חיים.
סיכום - יוצאים לדרך להרפתקאה, לגלות יבשות חדשות. כל מה שעוברים בדרך זה חלק מהסיפור.
החזון שלנו צריך לכלול אחרים. האחריות שלנו היא לתמוך בעצמינו ובאחרים. למצוא מה אנחנו יכולים לתת (לנו ולאחרים).
אנחנו מחברים את המילים שפתחנו איתן: "יש לי מספיק ביטחון לפגוש את יציקות הגבס שלי, לשחרר אותן ולזרום בעוצמה שלי. להגיד כן לחיים עם שובבות, נתינה, יצירתיות, פתיחות ובלי התחשבנות, לשלוט במחשבות וברגשות אבל מעבר לדרמת השליטה. לשחרר שליטה ולהתמסר, לאפשר לניסים להגיע.
אני בהרפתקה,
שיתפתי שבאיזון האחרון שקיבלתי עלתה המילה שלמות. בהתחלה התווכחתי. "שלמות זה רק שמונים או תשעים. אין כזה דבר. "לא הסכימו איתי. נאלצתי להסכים לשלמות, להכיר בה, לאפשר אותה. ומה שחוויתי הערב, לראשונה, הייתה שלמות. הבנתי שניטרלתי את האיכות הזו מחיי כשחשבתי שחוסר שלמות הוא שלמות ולא צריך לצפות למשהו אחר. כאילו הפחתתי מהחזון ומהתדר. במפגש הזה הייתה שלמות וכל הנוכחים היו מחוברים, מרוכזים, בהירים, בוחרים, משחררים ומקבלים. היה כאן כשף רב עוצמה.
ראינו שהשלמות נמצאת בכל מקום בדרך ושאני מתמסרת ומזהה מה נכון בי ובכל מצב, אני יכול/ה לחוות אותה.
"אני בוחרת לשתף פעולה ולזרום איתי.
אני בוחר/ת לשתף פעולה עם החזון שלי, אני בוחר/ת לזרום איתי ולעלות על ספינת החיים. בוחר/ת להתמסר ולהודות של השלמות של הדרך. תודה