האם אנחנו יודעות לנוח? האם מותר לנו לתת לעצמנו? מה אני יוזמת ואיך כל השאלות הללו קשורות להתפתחות האישית שלי...
תני זמן לעצמך
כולנו יודעות שהמשפט הרוחני הזה משמש כל מלוות דרך, שאנחנו יושבות מולה עייפות, דואגות ושואלות: מה, מה עוד נעשה שלא עשינו? הרי אנחנו רצות מהבוקר עד הערב, מטלפנות, יושבות על האינטרנט, מפזרות ילדים, אוספות ילדים, מפזרות שוב לחוגים, מאכילות, מחליפות מילה עם הבעל והופפפ ליום חדש. אנחנו מאוד משתדלות אבל נראה שהחיים האלו דורשניים מאוד או דורסניים מאוד. מה שבטוח הרבה נינוחות אין כאן, למעט אצל יוצאות מהכלל. היכן אתן היוצאות?
קחי זמן לעצמך- ממי לקחת? מהילדים, מהבעל, מהעבודה, מהמקלחת?
תני זמן לעצמך. נו טוב לתת זה כבר משהו אחר. אנחנו אלופות בנתינה. אבל לעצמנו????
ברור שזה לגמרי נחוץ אבל... בזמנו הקמתי קבוצה תומכת והחלטנו שחברות הקבוצה יהיה חונכות אלו של אלו. כל אחת הגדירה איזה שינוי הכי קל לה לעשות בחיים והאחרת הפכה זו למשימה: להזכיר לבצע את השינוי. הסתכלתי על הדף שלי ואמרתי: "לצאת לחופש." יפית היפה התנדבה לעזור לי לעמוד במשימה. מאותו רגע הסתכלתי בבהלה על הטלפון כשצלצל חוששת שמא תהיה זו יפית וכשהיא כבר הייתה על הקו וביקשה שאפתח בחיפוש אחרי מקום זול וזמין לבלות בו, נכנסתי למצוקה כל כך גדולה עד עד עד שהצלחתי לומר יפה: "כן בטח, ברור ו-מיד." להרגיע את יפית ולהסיר את הסיכון מפלפוני. למה? למה ההרגשה הזו שהעולם על הכתפיים ושיש מלא דברים חשובים לעשות ובכלל להוציא כסף על בילויים זה לא לעניין ועוד ועוד... הרי אני יודעת שעלי לתת לעצמי זמן, הרי אני יודעת ומכירה את המקום של אפיסת הכוחות, כשהבטריות נגמרות ואז.. אז עולה החום ואי אפשר, פשוט אי אפשר לעשות כלום. מהתחתית הזו אפשר רק לעלות. נו יופי.
יכול להיות שזו רק אני ושכוללללללכן יודעות לעצור. אני מרגישה שעלי ללמוד מנוחה מהי. תני לעצמך זמן –זו משימה התפתחותית ראשונה במעלה, בשבילי. לעיתים באמצע אפיסת כוחות אני עוצרת ועוצמת עיניים לעשר דקות-רבע שעה. הנה נתתי לעצמי זמן, לא? המאמנת הפנימית לוחשת לי: יופי מתוקה, זו התחלה טובה" ואני יודעת שנדרש ממני עוד. עוד מה? זה נראה כמו מאמץ גדול: לנוח. פעם הגיעה אלי מישהי עם מסר מאלוהים וגם הוא אמר: "נוחי, תתרווחי ותיהני." לפני שהלכה ביקשה שאסכם את המסר ועניתי: המשימה לנוח! צחקה ואמרה שלנוח זו לא משימה.
אבוי. אם כך אני לא יודעת איך לקדם את העניין. איך נחים?
לפני חודש נולדה לי שותפות חדשה עם יפעת קדם, מורה ומטפלת בתטא הילינג ואשה מופלאה. אנחנו מייצרות יחד –פיסקי זמן – מצחיק, לא? אנחנו מזמנות נשים ובהמשך נשים וגברים לבילוי משותף של יום – יום משלנו – להיפגש, להתרגש, לשמוח במי שאנחנו ולהרגיש כמה אנחנו מתעצמות מהמפגש המשותף.
רגע אחרי שקיבלנו את הגלויות והשקנו את הפרוייקט "הכריחה" אותי יפעתי לצאת לחופש. נו טוב, לא ממש הכריחה אבל היו לי מלא סיבות ללמה לא: "זה לא הגיוני, בדיוק עכשיו צריך לקדם שיווק, כסף, מה יהיה עם הילדים, אני לא רגועה מספיק כדי לנוח..." מצחיק או עצוב. לקח לי כמה שעות עד שהתרווחתי לתוך המנוחה. בהתחלה הרגשתי כאילו עושים משהו נגדי. היינו ארבע נשים בצימר עם בריכה וג'קוזי ואוכל מעולה שבישלנו לבד ומשחקים לתוך הלילה, וקומזיץ למחרת ופגישה עם סבתא מהממת של יפעתי שכולה בת 95 והיא זוכרת. זוכרת רגעים של חסד בחייה כאילו התרחשו עכשיו.
ישבתי מול סבתא של יפעתי עם דמעות בעיניים. תהיתי האם אני רואה כמוה, זוכרת כמוה, יכולה כמוה לנשום לתוך רגעים בחיי בהודיה גדולה כל כך, על הפלא שהם, שאני. בחששי נדמה היה לי שאני נותנת לרגעים להיסחף בנהר ה-"צריך, מהר מהר, הרבה הרבה." האם יכול להיות שהחיים חולפים בעוד אני דוהרת?
אמאל'ה.
טוב די. אני מאוד מפותחת, מתפתחת. אני מבינה שמשהו כאן לא מדויק.
מצהירה שנהניתי מאוד מהחופשה עם חברותי. שהצלחתי לסגור פלפון ולפטופ ופשוט להיות.
מצהירה שזו רק ההתחלה. שאני מעריכה כל עצירה ומודה לעצמי על האפשרות. ומכאן באה ההזמנה לכל אישה, אחות, להצטרף אלינו לפסק זמן מבוקר ומשמח- למפגש עם מורות דרך,למרחב של אהבה. מעכשיו, יחד עם יפעתי ניפגש בשישי האחרון של כל חודש (בערך), בפסטיבל עירוני. חד יומי, מזמין ואפשרי. בעיר הגדולה.
תני לעצמך מתנה, רגע לפני הקריסה ואולי שני רגעים קודם ואולי מתוך החלטה שלא לקרוס יותר – כי אנחנו חיות עכשיו!.בואי להיות איתנו ב"נשים בשישי".
כולנו יודעות שהמשפט הרוחני הזה משמש כל מלוות דרך, שאנחנו יושבות מולה עייפות, דואגות ושואלות: מה, מה עוד נעשה שלא עשינו? הרי אנחנו רצות מהבוקר עד הערב, מטלפנות, יושבות על האינטרנט, מפזרות ילדים, אוספות ילדים, מפזרות שוב לחוגים, מאכילות, מחליפות מילה עם הבעל והופפפ ליום חדש. אנחנו מאוד משתדלות אבל נראה שהחיים האלו דורשניים מאוד או דורסניים מאוד. מה שבטוח הרבה נינוחות אין כאן, למעט אצל יוצאות מהכלל. היכן אתן היוצאות?
קחי זמן לעצמך- ממי לקחת? מהילדים, מהבעל, מהעבודה, מהמקלחת?
תני זמן לעצמך. נו טוב לתת זה כבר משהו אחר. אנחנו אלופות בנתינה. אבל לעצמנו????
ברור שזה לגמרי נחוץ אבל... בזמנו הקמתי קבוצה תומכת והחלטנו שחברות הקבוצה יהיה חונכות אלו של אלו. כל אחת הגדירה איזה שינוי הכי קל לה לעשות בחיים והאחרת הפכה זו למשימה: להזכיר לבצע את השינוי. הסתכלתי על הדף שלי ואמרתי: "לצאת לחופש." יפית היפה התנדבה לעזור לי לעמוד במשימה. מאותו רגע הסתכלתי בבהלה על הטלפון כשצלצל חוששת שמא תהיה זו יפית וכשהיא כבר הייתה על הקו וביקשה שאפתח בחיפוש אחרי מקום זול וזמין לבלות בו, נכנסתי למצוקה כל כך גדולה עד עד עד שהצלחתי לומר יפה: "כן בטח, ברור ו-מיד." להרגיע את יפית ולהסיר את הסיכון מפלפוני. למה? למה ההרגשה הזו שהעולם על הכתפיים ושיש מלא דברים חשובים לעשות ובכלל להוציא כסף על בילויים זה לא לעניין ועוד ועוד... הרי אני יודעת שעלי לתת לעצמי זמן, הרי אני יודעת ומכירה את המקום של אפיסת הכוחות, כשהבטריות נגמרות ואז.. אז עולה החום ואי אפשר, פשוט אי אפשר לעשות כלום. מהתחתית הזו אפשר רק לעלות. נו יופי.
יכול להיות שזו רק אני ושכוללללללכן יודעות לעצור. אני מרגישה שעלי ללמוד מנוחה מהי. תני לעצמך זמן –זו משימה התפתחותית ראשונה במעלה, בשבילי. לעיתים באמצע אפיסת כוחות אני עוצרת ועוצמת עיניים לעשר דקות-רבע שעה. הנה נתתי לעצמי זמן, לא? המאמנת הפנימית לוחשת לי: יופי מתוקה, זו התחלה טובה" ואני יודעת שנדרש ממני עוד. עוד מה? זה נראה כמו מאמץ גדול: לנוח. פעם הגיעה אלי מישהי עם מסר מאלוהים וגם הוא אמר: "נוחי, תתרווחי ותיהני." לפני שהלכה ביקשה שאסכם את המסר ועניתי: המשימה לנוח! צחקה ואמרה שלנוח זו לא משימה.
אבוי. אם כך אני לא יודעת איך לקדם את העניין. איך נחים?
לפני חודש נולדה לי שותפות חדשה עם יפעת קדם, מורה ומטפלת בתטא הילינג ואשה מופלאה. אנחנו מייצרות יחד –פיסקי זמן – מצחיק, לא? אנחנו מזמנות נשים ובהמשך נשים וגברים לבילוי משותף של יום – יום משלנו – להיפגש, להתרגש, לשמוח במי שאנחנו ולהרגיש כמה אנחנו מתעצמות מהמפגש המשותף.
רגע אחרי שקיבלנו את הגלויות והשקנו את הפרוייקט "הכריחה" אותי יפעתי לצאת לחופש. נו טוב, לא ממש הכריחה אבל היו לי מלא סיבות ללמה לא: "זה לא הגיוני, בדיוק עכשיו צריך לקדם שיווק, כסף, מה יהיה עם הילדים, אני לא רגועה מספיק כדי לנוח..." מצחיק או עצוב. לקח לי כמה שעות עד שהתרווחתי לתוך המנוחה. בהתחלה הרגשתי כאילו עושים משהו נגדי. היינו ארבע נשים בצימר עם בריכה וג'קוזי ואוכל מעולה שבישלנו לבד ומשחקים לתוך הלילה, וקומזיץ למחרת ופגישה עם סבתא מהממת של יפעתי שכולה בת 95 והיא זוכרת. זוכרת רגעים של חסד בחייה כאילו התרחשו עכשיו.
ישבתי מול סבתא של יפעתי עם דמעות בעיניים. תהיתי האם אני רואה כמוה, זוכרת כמוה, יכולה כמוה לנשום לתוך רגעים בחיי בהודיה גדולה כל כך, על הפלא שהם, שאני. בחששי נדמה היה לי שאני נותנת לרגעים להיסחף בנהר ה-"צריך, מהר מהר, הרבה הרבה." האם יכול להיות שהחיים חולפים בעוד אני דוהרת?
אמאל'ה.
טוב די. אני מאוד מפותחת, מתפתחת. אני מבינה שמשהו כאן לא מדויק.
מצהירה שנהניתי מאוד מהחופשה עם חברותי. שהצלחתי לסגור פלפון ולפטופ ופשוט להיות.
מצהירה שזו רק ההתחלה. שאני מעריכה כל עצירה ומודה לעצמי על האפשרות. ומכאן באה ההזמנה לכל אישה, אחות, להצטרף אלינו לפסק זמן מבוקר ומשמח- למפגש עם מורות דרך,למרחב של אהבה. מעכשיו, יחד עם יפעתי ניפגש בשישי האחרון של כל חודש (בערך), בפסטיבל עירוני. חד יומי, מזמין ואפשרי. בעיר הגדולה.
תני לעצמך מתנה, רגע לפני הקריסה ואולי שני רגעים קודם ואולי מתוך החלטה שלא לקרוס יותר – כי אנחנו חיות עכשיו!.בואי להיות איתנו ב"נשים בשישי".
    |
מיני שאקטי בתל אביב ownourown.net
עכשיו כבר לא צריך לנסוע רחוק בשביל לבלות יום שלם של נשיות וחוויות מתי בפעם האחרונה לקחת חופש פשוט כדי לחזור שמחה יותר? מתי בפעם האחרונה לקחת זמן לעצמך להיות עם החברות שלך, עם נשים כמותך, עם עצמך? מתי בפעם האחרונה לקחת זמן לצחוק, לבכות, לרקוד, ללמוד – פשוט כי זה מה שבא לך? תכירי: Own Our Own פסטיבל נשים עירוני מבית היוצר של נירית שפירא (שאקטי, דיאדה, חופש בחירה בלידה) ויפעת קדם (מגדר, תטא הילינג) פסטיבל שכולו חגיגה של עוצמה נשית, חוויות והתרגשויות! יום שישי, 21.1, מרכז רוזין בתל אביב 9:00-19:00 הירשמי עכשיו ובואי:
הגרלת סופ"ש מפנק בגלילא - חדר משלך בין שמונים הנרשמות הראשונות.להרשמה כאן להתראות בפסטיבל! נירית שפירא מארגנות פסטיבל Own Our Own:
054-6968702 לפרופיל האישי לחצו כאן |
