אני בטוב. מוקפת באנשים שבחרו איתי להיות בטוב. יש לנו אתגרים ואנחנו בוחרים ובעיקר בוחרות, לראות טוב, למרות האתגרים. אנשים שואלים מה שלומי ואני עונה: "מעולם לא היה טוב יותר".  אני רואה את הפליאה בעיניים, את התהייה האם אפשרי בזמנים שכאלו, עם התמודדויות שכאלו, באמת להיות בטוב. רואה ומחייכת בפנים. מוקפת במרחב האהבה וחווה ניסים, במפגשים אישיים ובאיזונים קבוצתיים, מלמדת ורואה אנשים מתרחבים אל החיים ומודה, מודה, מודה על הזכות. ואז לרגע עולה השאלה האם - האם אני באמת עושה מספיק. אופס, דפוס דאגה עולה. אני מחייכת אליו ושואלת: איך יכול להיות שאני כל כך בטוב ועדיין דואגת לפעמים. ממממ. הרגל. קולטת שיש בתוכי שאלה: כמה מותר ואפשר להתרווח אל הטוב? כמה יש לעשות וכמה יש לאפשר? ביקשתי מאסתי לשאול בשמי:
...הולכת להיכל.  יושבת למעלה 
יש שקט וכולם מחכים... "אסתי אסתי אסתי
הכל שזור בהכל, הכל שזור בהכל , הכל שזור בהכל,
יש ללמוד אמון, יש ללמוד אמון, יש ללמוד אמון
יש לשחרר ולתת לרוח הגדולה לעשות את שלה
יש לשחרר באמת, יש לשים בצד כל בהלה וכל פחד
יש לתרגל שקט ושלווה, רוגע ואמונה
כשיש סיר לחץ, אנרגיה ברוכה אינה יכולה להכנס
הניחו כל דאגה ובהלה, הניחו כל ספק.
הניחו כל רצון לדעת ולכוון לדבר מסוים.
השאירו לרוח הגדולה את כל העבודה.
האמינו שמה שצריך נכון וראוי יקרה.
שימו את האנרגיה את הכוונה בתאריך והניחו לדברים פשוט לקרות, אמון, אמון ,אמון, שקט, שקט, שקט.
סליחה וחמלה על מה שלא יצא כמו שרצית.
המשיכי הלאה בשמחה ובאמונה 
כשנותנים אמון ברוח הגדולה, נותנים אמון עד הסוף לא על יד ולא בערך.       הרוח הגדולה יודעת הכי טוב מה טוב ומה נכון
בטחון, שלווה ושקט. חיבוק גדול לשתיכן"
ריבונו של עולם.   אבא